הקוצר את שדהו וכו'. כלומר שמצות הפאה להניחה בקמה כמבואר בפרק שני. ומה שכתב בסוף השדה בפ''ק דפאה וטעמא איתא בפרק במה מדליקין (דף כ''ג). ומ''ש אחד הקוצר ואחד התולש פרק ראשית הגז (דף קל''ז) ות''כ פרשת קדושים וירושלמי פ''ק דפאה:

וכשם שמניח בשדה כך באילנות וכו'. כן משמע במשנה רפ''ד דפאה ובת''כ ובירושלמי פ''ק דפאה: עבר וקצר את כל השדה וכו' עד ה''ז נותן ממנו פאה לעניים. בר''פ הגוזל עצים (דף צ''ד) ובפ''ק דתמורה מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש יפריש מהעמרים לא הפריש מהעמרים יפריש מהכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אף מפריש מן העיסה ונותן לו. ומשמע דלרבי ישמעאל אפי' אפאו מפריש ממנו ופסק רבינו כמותו משום דבעי התם ר' יונתן אליביה ועוד דאביי בעא לאוקומי התם לר' ישמעאל בשיטה ורבא דחי ליה דלעולם קסבר ר' ישמעאל שינוי קונה כסתם מתני' דהתם וכב''ה ומשמע לרבינו דלאו דיחויא בלחוד הוא אלא לקושטא דמילתא:

אבד כל הקציר וכו'. פרק אלו הן הלוקין (דף ט''ז) וטעמא משום שאינו יכול עוד לקיים עשה שניתק לו ויתבאר פרק ט''ז מהלכות סנהדרין:

וכן בלקט כשקוצר וכו'. מפורש בתורה פרשת אמור. ומ''ש עבר ולקטן אפי' טחן ואפה וכו' הוא ע''פ מה שנתבאר בפאה וכר' ישמעאל. ומ''ש אבדו או נשרפו וכו'. גם זה ע''פ מה שנתבאר בפאה:

ומ''ש וכן בפרט וכו' וכן בעוללות וכו'. הכל מבואר בתורה בפרשת קדושים. ומ''ש וכן המעמר וכו', בפרשת כי תצא. ומ''ש עבר ולקטו וכו' עד ואם לא קיים עשה שבהן לוקה. ע''פ מה שנתבאר:

כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה וכו'. כן משמע בפ''ו דתנן קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה משמע דאי הוי פחות מסאתים הוי שכחה ובספרי יליף לה מקרא: וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה וכו' וה''ה לשאר האילנות. יתבאר בסמוך:

נמצאת למד שארבע מתנות לעניים וכו' עד ושתים באילנות השכחה והפאה. בפ' הזרוע (דף קל''א) ובתוספתא דפאה פ''ב:

כל מתנות עניים אין וכו' מוציאין אותן מידו. ג''ז שם:

כל גר האמור במתנות וכו'. ת''כ פרשת קדושים. ומ''ש ואעפ''כ אין מונעים עניי עכו''ם וכו'. משנה פרק הניזקין (דף נ''ט):

נאמר במתנות עניים וכו' עד והרי אין עניים. בסוף פרק הזרוע (חולין דף קל''ד:):

מאימתי מותרים כל אדם בלקט וכו'. משנה ריש פרק ח' מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות ובפרק אלו מציאות (דף כ''א:) ובפ''ק דתענית (דף ו':) איפליגו ר''י ור''ל בפירוש נמושות ודברי רבינו כאן כפירוש ר''ל ויש לתמוה עליו. ומצאתי בשם הרשב''א שטעמו מפני שהוא סבור דר''י ור''ל לאו בדינא פליגי דבין הכי ובין הכי מותרים כל אדם לד''ה דבהכי עניים מתייאשים ולא איפליגו אלא בפירוש תיבת נמושות והדין עמו דאטו באתר דליכא סבי כי הני יהיו כל אדם אסורים לעולם לדעת ר''י אלא לר''י ה''ה בלקוטי בתר לקוטי ולר''ל ה''ה נמי בסבי דאזלי אתיגרא ונקט רבינו לישנא דר''ל משום דליקוטי בתר ליקוטי שכיחי בכל אתר. ועוד תדע דלאו דוקא אמרו אלא כל היכא דסמכא דעתין דמסחי עניים דעתייהו אומרים כן כאותה שאמרו בפ''ק דמציעא בפועל שמלקט בנו אחריו משום דעשאוה כהלכו בה הנמושות דעניים גופייהו מסחי דעתייהו: מאימתי מותרים כל אדם בפרט וכו'. משנה בפ''ח דפאה: מאימתי מותרים כל אדם בשכחה וכו'. שם במשנה ובזיתים משתרד רביעה שניה ואמרינן בפ''ק דתענית (דף ו') יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר''מ וחכ''א יורה בכסליו מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתניא אי זו היא רביעה ראשונה הבכירה בג' בחשון בינונית בשבעה בו אפילה בי''ז בו דברי ר''מ רבי יהודה אומר בז' ובי''ז ובכ''ג רבי יוסי אומר בי''ז ובכ''ג ובר''ח כסליו וכו' אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואמרינן עלה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אמר ר' זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט וכו' ובזיתים משתרד רביעה שניה והשתא כיון דזמן רביעה שנייה לר' יוסי דאיפסיקא הלכתא כוותיה הויא בכ''ג לחשוון ושלישית הויא בר''ח כסליו יש לתמוה על רבינו למה כתב שרביעה שניה היא בר''ח כסליו ואע''פ שכתב רבינו בשנה אפילה דמשמע דאע''ג דבשאר שנים לא הוי רביעה שניה בר''ח כסליו בשנה אפילה הוה רביעה שניה בר''ח כסליו איני יודע מנין לו ואין לומר שגירסתו בגמרא היה כן שהרי כתב בפ''י מהל' נדרים שזמן רביעה שניה הוא מכ''ג במרחשון ואילך. ונ''ל שרבינו מפרש דר' יוסי ארביעה שניה קאי וה''ק רביעה שניה בשנה בכירה בי''ז ובשנה בינונית היא בכ''ג ובשנה אפילה היא בר''ח כסליו וכ''כ בפירוש המשנה בפ''ח דפאה וכן משמע מדבריו פה והטעם שתפס כאן זמן רביעה שניה בשנה אפילה משום דספק מתנות עניים להחמיר כדתנן בספ''ד דפאה ולענין נדרים פסק דנקיטינן בשנה בינונית שדרך לשון בני אדם בדבר בינוני, ומשמע לרבינו דזמן רביעה שניה דאמרינן היינו לזיתים שבראש הזית דאלו לצבורי זיתים ששכח תחת האילן מדחזינן שהניחו עניים מלחזר אחריהם ודאי מותרים שמאחר שהם מזומנין ומונחין לפניהם ופסקו מלחזר אחריהם ודאי נתיאשו מהם דומיא דבתבואה משילכו הנמושות:

כל זמן שיש וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנינו בפ''ח דפאה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ובירושלמי פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע''פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו אין לו בראשו הלך המחבא אע''פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. ומשמע לי דה''פ לדעת רבינו דהני תרי פיתרי דקאמר בירושלמי היינו לומר דמתניתין לא קאי סיפא ארישא אלא תרי מילי נינהו חד כל זמן שיש לו תחתיו וחד יש לו בראשו וכאילו אמר כל זמן שיש ליטול תחתיו נוטל בכל גוונא וכל זמן שיש לו ליטול בראשו נוטל בכל גוונא אף על פי שאין לו בראשו יש לו תחתיו וה''ק כל זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו נוטל אף על פי שאין לו ליטול בראשו שכבר הותר לכל אדם האי הוא פירושא דרישא דקתני כל זמן שיש לו תחתיו ומאי דקתני סיפא יש לו בראשו הוי מילתא באפי נפשה וה''ק אם יש לו לעני ליטול בראשו שעדיין לא הותר לכל אדם נוטל ואף על פי שאין לו תחתיו ולפי זה פיתרא קדמאה הוי פירושא דסיפא ופיתרא תניינא הוי פירושא דרישא ועשה כן לפרש פירושא דסיפא ברישא להורות שצריך להפריד סיפא מרישא. ולפי פירוש זה משמע לי דאפשר לומר דהא דמסיים במתני' רבי מאיר אומר משתהלך המחבא לאו מיפלג פליג אלא פירושי קא מפרש אימתי אין לו בראשו משתהלך המחבא דהיינו שחבטו העניים הזיתים בכלי שהוא משיר כל הזיתים הנחבאים במחבואו שאז הותר לכל אדם אם כן מיפלג פליג לומר דמשחבטו העניים בכלי המשיר כל הזיתים הנחבאים הותר לכל אדם השאר ולתנא קמא לא הותר עדיין: והראב''ד כתב א''א בחיי ראשי אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני וכו'. ורש''י פירש בע''א:

מתנות עניים וכו'. ירושלמי רפ''ח דפאה:

כל מתנות עניים האלו וכו' הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכו'. ירושלמי פ''ג דפאה. ומ''ש וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח''ל מדבריהם, נ''ל דהיינו מדאמרינן בס''פ הזרוע (דף קל''ד:) לוי זרע בכישא ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א''ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים משמע דבח''ל הוה מדאתא לקמיה דרב ששת דהוה בבבל:

כמה הוא שיעור הפאה וכו'. במשנה פרק קמא דפאה. ומה שכתב בין בארץ בין בח''ל. בפרק ראשית הגז. ומה שכתב ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה וכו'. משנה בפרק קמא דפאה. ומ''ש כיצד שדה שהיא קטנה ביותר וכו'. שם בירושלמי. ומה שכתב וכל המוסיף על הפאה וכו' אהא דתנן בריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור קאמר בירושלמי ולמה לא תנינן עפר סוטה ואפר פרה ומשני לא מיתניא במתני' אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה אלו אע''פ שמוסיף אין בעשייתן מצוה: